החלטה בתיק בש"פ 7301/10

1.             לפני בקשה עשירית להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), שיימנו מתאריך 1.11.2010, או עד למתן פסק דין ב-תפ"ח 1171/07 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, הכל לפי המוקדם מביניהם.

יצוין כי בתאריכים: 13.10.10 ו-26.10.2010 הארכתי את מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת.

2.             עניינו של המשיב נדון כבר בתשע החלטות של בית משפט זה, הנוגעות להארכת מעצרו (ראו: בש"פ 6970/08 מדינת ישראל נ' חייבטוב (לא פורסם, 14.8.2008); בש"פ 9293/08 מדינת ישראל נ' חייבטוב (לא פורסם, 2.12.2008); בש"פ 1025/09 מדינת ישראל נ' חייבטוב (לא פורסם, 12.3.2009); בש"פ 3651/09 מדינת ישראל נ' חייבטוב (לא פורסם, 2.6.2009); בש"פ 6194/09 מדינת ישראל נ' חייבטוב (לא פורסם, 26.8.2009); בש"פ 8721/09 מדינת ישראל נ' חייבטוב (לא פורסם, 25.11.2009); בש"פ 711/10 מדינת ישראל נ' חייבטוב (לא פורסם, 7.3.2010); בש"פ 2996/10 מדינת ישראל נ' חייבטוב (לא פורסם, 28.4.2010); בש"פ 5511/10 מדינת ישראל נ' חייבטוב (לא פורסם, 28.7.2010)). נוכח האמור לא ארחיב פה בפרטים, אלא אביא את עיקרי העובדות הרלבנטיות להכרעה.

3.             בתאריך 14.11.2007 הוגש נגד המשיב כתב אישום הכולל שלושה אישומים והמייחס לו עבירות של: קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), רצח לפי סעיף 300(א)(2) ו-300(א)(3) לחוק העונשין, שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, הדחת עד בחקירה (2 עבירות) לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין ושיבוש מהלכי משפט (2 עבירות) לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

לפי עובדות האישום הראשון, בחודש יוני 2002 קשרו המשיב וסרוחונוב סורן (להלן: סורן) קשר לביצוע שוד במועדון סנוקר בעיר שדרות. בתאריך 19.6.2002 לפנות בוקר נכנסו המשיב וסורן למועדון הנ"ל, כשהם לבושים מסכות שחורות על פניהם, בעוד המשיב אוחז באקדח וסורן בסכין. נטען כי תוך כדי ביצוע השוד, ירה המשיב באחד הנוכחים, וגרם למותו. בהמשך, לקח המשיב או סורן סכום כסף מהדלפק כשהוא צועק לעבר אחד הנוכחים במועדון "אל תזוז". לאחר מכן ברחו המשיב וסורן מן המקום.

על פי הנטען באישום השני, יום קודם לביצוע השוד האמור, בתאריך 18.6.2002, התקיים דיון בבית משפט השלום באשקלון בו הורה בית המשפט למשיב שלא להיכנס לתחומי העיר שדרות ב-30 הימים שלאחר מכן. בבצעו את המעשים המיוחסים לו באישום הראשון, הפר איפוא המשיב, לפי הנטען, הוראה של בית המשפט.

לפי עובדות האישום השלישי, בתאריך 8.2.2006, בהיות המשיב עצור במסגרת חקירה הקשורה לאישום הראשון, הוא התקשר לחבריו ובני משפחתו וביקש לתאם עמם עדויות ולהניע אותם למסור עדות שקר באשר למקום הימצאו בעת ביצוע העבירות המתוארות באישום הראשון.

הליכי המעצר וההליכים שנוהלו עד כה בתיק העיקרי

4.              בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בהסכמת בא כוח המשיב דאז, הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ר' ברקאי), בתאריך 12.12.2007, על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בחלוף תשעה חודשים, הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים וזו נתקבלה על ידי חברי, השופט א' גרוניס (בש"פ 6970/08 מדינת ישראל נ' חייבטוב (לא פורסם, 14.8.2008)). מאז ועד היום הוארך מעצרו של המשיב עוד שמונה פעמים על ידי בית משפט זה (ראו פיסקה 2 לעיל). לקראת פקיעת הארכת המעצר התשיעית של המשיב - פנתה המבקשת שוב וביקשה הארכה של מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים, וזו הבקשה שלפני.

5.              מבחינת ההתקדמות בהליך העיקרי, ישיבת ההקראה הראשונה בתיק התקיימה בתאריך 29.11.2007, ושמיעת הראיות במשפטו של המשיב החלה רק בתאריך 10.11.2008. עיכוב זה נבע בעיקרו מכך שהתעוררו בעיות חוזרות ונשנות בעניין המצאת חומר החקירה שנדרש לידי הסנגוריה (ראו: בש"פ 7123/08 חייבטוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.2008); בש"פ 2292/09 חייבטוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.7.2009)). בין החודשים נובמבר 2008 ומרץ 2010 נשמעה פרשת התביעה, במסגרתה התקיימו 19 ישיבות הוכחות ובמהלכן נשמעו 19 עדי תביעה. בסיום פרשת התביעה, העלה המשיב טענת "אין להשיב לאשמה", אשר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד. במהלך החודשים מאי 2010 עד יולי 2010 לא נשמעה פרשת ההגנה בשל מצבו הנפשי והתנהלותו של המשיב על דוכן העדים וכן בעקבות בקשות דחייה שהוגשו על ידי באי-כוח המשיב. מאז הארכת המעצר האחרונה, העידו שני עדי הגנה בתאריך 20.9.2010 ובכך הסתיימה פרשת ההגנה. עם סיום שמיעת הראיות, קבע בית המשפט המחוזי מועדים להגשת סיכומים בכתב ומועד להשלמת סיכומים בעל פה - לתאריך 24.1.2011.

טענות הצדדים

6.              כעת עותרת המבקשת, כאמור, להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים ועומדת על כך שהעבירות המיוחסות למשיב מלמדות על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. מסוכנות זו נלמדת, לשיטתה, גם מעברו הפלילי המכביד של המשיב, הכולל עבירות של: הצתה, איומים ותקיפה. המבקשת טוענת עוד כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט נוכח המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום, הכוללים עבירות של שיבוש מהלכי משפט והפרת הוראה חוקית. כן קיים לדעתה חשש להימלטות מן הדין, נוכח העונש הצפוי למשיב, אם יורשע.

המבקשת מציינת כי התיק נמצא בישורת האחרונה שלו, וכי המועדים שנקבעו להגשת סיכומים בכתב ולסיכומים בעל פה באים בתוך תקופת המעצר המבוקשת. לבסוף, טוענת המבקשת כי סירובו של המשיב לאחרונה לשתף פעולה עם באי-כוחו, מעלה סימני שאלה לעניין התנהלותו של המשיב ביחס לגורמי אכיפת חוק ופוגע באמון שאפשר ליתן בו.

7.              בתאריך 25.10.2010, יום לפני הדיון הנדחה שנקבע בעניינו של המשיב, עודכנתי על ידי באי-כוח המשיב - עו"ד ד"ר חגית לרנאו ועו"ד דמיטרי ורניצקי - אודות מצבו הנפשי הנטען של מרשם.

הם ציינו כי בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בתאריך 20.5.2010 ביקש המשיב לשחרר את סנגוריו מהמשך ייצוגו וטען כי די בהליכים המשפטיים שהתקיימו עד אותו שלב על מנת להגיע להחלטה צודקת. באותה ישיבה, ציינו באי-כוח המשיב כי להערכתם המשיב "נמצא במצב שהוא לא באמת מסוגל להחליט החלטות משמעותיות". ואולם אין הם סבורים שהדבר מגיע כדי חוסר כשירות לעמוד לדין. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של המשיב לשחרר את סנגוריו מייצוגו, והורה על שליחתו של המשיב לבדיקה פסיכיאטרית. בתאריך 1.6.2010 הודיע הפסיכיאטר המחוזי כי המשיב סירב להיבדק בטענה שאין צורך בכך. בדיון שהתקיים בבית המשפט יומיים לאחר מכן, חזר המשיב על בקשתו כי בית המשפט ייתן את פסק דינו בהסתמך על החומר שהוגש לו מבלי לשמוע עדים נוספים, וכן שישחרר את סנגוריו מייצוגו.

בהודעתם, הוסיפו וציינו באי-כוח המשיב כי לאחר הדיון הנ"ל לא היה להם קשר אפקטיבי עם המשיב, וזאת בעקבות סירובו לשתף פעולה עמם. בהקשר זה הם הדגישו כי בתאריך 20.10.2010 סירב המשיב להיפגש עם עו"ד ד"ר חגית לרנאו כשהגיעה לבית כלא רימונים, וכי זו הפעם השלישית שבה המשיב מסרב להיפגש עם עורכי דינו. עוד ציינו באי-כוח המשיב כי התרשמותם היא שהמשיב סובל מרמת חרדה ודיכאון גבוהה וכי מצבו הולך ומתדרדר עד כדי פגיעה ביכולת התפקוד הקוגניטיבית שלו. נוכח כל אלו, הביעו באי-כוח המשיב את הסברה כי אין הם יכולים לייצג את רצונו, או את עמדותיו של המשיב בפני בית המשפט.